המושג “קומפרז’ן” מתייחס לתחושת שמחה עזה שמתרחשת כשאתה רואה מישהו שאתה אוהב מאושר מאוד עם מישהו אחר שאינו אתה. זה מונח שהכרתי דרך חברים פוליאמורים שהסבירו לי שזה איך שהם מרגישים כאשר בן זוגם נמצא עם אדם אחר שמביא להם אושר. זהו ההפך הגמור מקנאה, תחושת ההפוכה אליה אני מכיר היטב: הרגשה שבה אני מרגיש כשלחבר שאני אוהב יש קשר מיני או רומנטי עם בן אדם אחר, והתחושה היא רצון להתקפל פנים ולהישבר דק עד שאין עוד כוח למשך לי לחיים.
ניסיון להבין את תחושת הקומפרז’ן
אני מאמין שאני מבין את המושג של הקומפרז’ן. לפחות, ניסיתי כל כך קשה לחדור להבנתו, עד שאני יכול לתאר לעצמי באיזה אופי היא צריכה להרגיש—איך היא נראית כשאני מחזיק אותה בראש. אני יודע איזו תחושות צריכות להתעורר במוחי: התחושה של חום ותחושת סיפוק כשאני יודע שמישהו שאני אוהב מאושר, ומבין שזו לא תחליף לאושר שאני מקבל ממנו, אלא תוספת אליו. זהו שחרור של רגשות חיוביים, שמגיעים מתוך ידיעה שבן זוגי חווה את ההנאה שלו עם אחרים, והדבר אינו מאיים עלי אלא משלים את חווייתנו.
המוח ההגיוני שלי מבין במלואו למה מכוונים המשמעות והתחושה של הקומפרז’ן. הוא מבין זאת באמצעות גרפים והסברים, אלא ששום תיאור מדעי לא יכול לתאר את ההרגשה האופינית של ‘לראות’ באמצעות קול בלבד או להרגיש את האושר באופן ישיר. לכן אני מתרשם מאוד מאנשים שמצליחים באמת לחוש את זה, ומאסף פרטים כסקרן שמעוניין לגלות את הסוד שיאפשר לי גם אני לחוש את ההרגשה הזאת.
אני מאוד רוצה להרגיש את זה. אני מתאמן כדי לנסות לחוש את זה, וכל פעם שאני חושב על זה, אני מנסה לדמיין סצנות שבהן אני צופה בחברים מחולקים באופן שאינו נראה לי מופרך, או ברגע שבו בן זוגי נמצא עם מישהו אחר, והכנסת חיוך אמיתי ל פניי זה מאמץ עצמי לא קל.
אני רוצה שארגיש נוח עם המחשבה שבן זוגי מקיים יחסים עם אחרים. אני שואף לזה באותה מידה שאני רוצה לא להיתקל בפחדים כמו שנאת עכבישים או רגשות כלפי גופי. כמו שאני רוצה לזרוק את החרדה שלי כמו חולצה שכבר לא מתאימה, רוצה לשחרר את ההיסוסים ולהיות בטוח יותר בביטחון עצמי.
האתגר העיקרי כשאני כותב בלוג על סקס הוא ההרגשה שאני אמור להיות טוב מאוד בזה—להיות מבין ומרגיש, ולשכנע את עצמי שזה בסדר. קראתי המון ספרים, והתעמקתי בבלוגים רבים שבהם אנשים משתפים בהנאה שלהם מיחסי מין עם אחרים, ואמורים שזו שמחה אמיתית. הייתי רוצה להיות כמוהם, לחוש את זה באופן טבעי, ולשמוח בלראות את בן זוגי נהנה גם הוא. אני יודע שזה לא משובח לי לחוש קנאה, אבל זה המצב הפנימי שלי.
אני מבין את הקונספט של הקומפרז’ן, אך מתקשה לייצר אותו אצלי בפועל. לפעמים, כשאנחנו מקיימים יחסי עם אנשים שאנחנו מכירים, אני רואה את בן זוגי מאושר, רואה אותם שמחים, ומרגיש קרן של אושר שמפיצה תחושת הנאה. אך זהו אושר שמגיע מתוך החוויה המשותפת שלנו, כי זה חלק מהמסע שלנו יחד—שזה יותר כמו שמחה רגילה כשאנחנו עוסקים בפעילויות משותפות כגון בניית רכב לגו או רכיבה משותפת בגשם.
התחושה הזאת של קבוצת אנשים שחולקת חוויות היא שמחה שאני אוהב, ואני מוכן להרחיב את ההקשר ולכלול אנשים נוספים, אך ברגע שאני עוזב את הסצנה, אותה דחף של קנאה חוזר ומכה בי חזק, ואני נזכר שאני עדיין נכשל.
המתודה של monogamy אינה הכול
אחת הבעיות המרכזיות במונוגמיה היא המיתוס שאדם אחד יכול לכסות את כל הצרכים והפנטזיות שלנו. הוא אולי לא מסוגל לספק כל דבר שאני זקוק לו—כמו חברים לבילוי, מישהו לדבר איתו על הקשר שלנו, או שותף לפעילויות שחדשות לי. בדומה לכך, גם הוא זקוק לחברים שיעשו עבורו פעילויות שאני לא מסוגלת, כמו לשחק במשחקים מסרטון או לדבר עלי באכזבה. כל אלה הם צרכים לגיטימיים ומקובלים, וידיעה מראש שאינני יכולה לספק אותם לבד היא חלק מההבנה שלי בחיים.
ברם, כשהנושא עולה לדיון הוא של הצורך בקיום יחסי מין עם אנשים חדשים ומעניינים, אני מתקשה להבין או לקבל את הצורך הזה. אני רוצה להבין שבמקום לחשוב ש”החדש” משמעו “טוב יותר”, אני רוצה לראות אותו רק כ”חדש” נטו. ההיגיון שלי יודע שזה נכון, אך הלב שלי עדיין לא. כי אנשים כאלה אינם בהכרח יותר טובים או מעניינים—they לא אני.
ביטאתי באופן קצר את המושג של הקומפרז’ן בטוויטר. כששאלתי כיצד אוכל להבין אותו טוב יותר, כמה אנשים שאלו—בצדק—”למה?”.
למה אני מרגיש צורך לחוש את זה אם זה גורם לי לתחושת אי נוחות? למה לכפות על עצמי ליהנות ממה שמפחיד אותי כרגע? מישהו רמז שזה לחץ חברתי—תרבות שבה בלוגרי סקס נדרשים “להרחיב אופקים” ולהיות פתוחים ליחסי מין מרובים, דבר שלפי ההצהרות אינו תמיד נכון. מישהו אחר הפנה את השאלה שמא בן זוגי מנסה להפעיל לחץ, כדי שארצה גם אני. אך אין זה כך, זה לא קשור אליהם, אלא רק אלי. זה נובע מהרצון והחשק שלי לחוות חוויות רגשיות חיוביות ובטוחות יותר.
אני רוצה לראות את חבריי הפוליאמורים מאושרים, לא מתוך תחרות או רצון להדביק, אלא פשוט כי אני רוצה את זה. אני משתוקקת לזה—וחושקת בה. אני רוצה את הביטחון הרגשי הזה.
אני מנסה להבין את הקומפרז’ן: אני משחזרת את הצורה שלו בראשי, כשאני מדמיינת אותו עם נשים אחרות, מחלק איתן בדיחות פרטיות או לוחש להן סודות, או מתפעלת מה הבעות פנים חדשות והבעות מצחיקות שהם עושים בזמן אורגזמה. אני מנסה להחזיק את כל התמונה הזאת בראשי, ושומעת את הלב שלי מצפצף בהתרגשות ובשנאה בו זמנית. אני מנסה לגרום לעצמי להרגיש שמחה, לתפוס את ההרגשה הזאת.
אני מנסה, שוב ושוב, לנסות ולהרגיש את זה.
וככל שאני מנסה, הזמן שלי הולך לאיבוד. זה זמן שמתבזבז על מחשבות, במקום על מעשים חמים, על חוויות שאני יכולה לחוות באמת—ימים, שבועות, חודשים—שהופכים לחיים שלמים. חיים מבוזבזים בהמתנה שאני אסגור את הפינה הזו, שאלמד לחדור לתחושת הקומפרז’ן.
ומה אם לעולם לא אלמד את זה?
