חברי הטוב ביותר הוא גבר. אנחנו יושבים יחד בגינות של בתי קפה חורפיים, קפואים ומבקשים מוזרים לבן הלבן מתוך כוסות בירה זולות. הצחוק שלנו מלווה בהומור עצמי, וצחוק על פגמים שלנו. אנחנו רבים על מי צריך להזמין את המשקה הבא, כי תמיד אנחנו משוכנעים שהשני חייב יותר כספים ממה שהוא מודה עליו. זהו תהליך שבו אנחנו משתפים פעולה במטרה להנות יחד, למרות הקור והקורונה שמסביב.
וכאשר אנשים מגלים שזה חבר שלי, הם שואלים בדרך כלל: “אז יצאתם?” או “הייתה לכם סקס?” זו שאלה תמידית, שנשמעת כמעט אוטומטית, כאילו קיים קשר ישיר בין הקשר החברי לבין הקשר המיני, דבר שמעניין מאוד, אבל גם מצריך הבנה מעמיקה יותר.
חברי הטוב ביותר הוא גבר. אני יושבת איתו במושב הקדמי של המכונית הישנה שלו, ושנינו שרות יחד שירים שהופיעו בהופעות חיות של להקות שאחר כך ראינו עוד פעמיים או שלוש. לפעמים אני מדליקה לו סיגריות, או פותחת קופסאות קולה, ופעמים רבות הוא מאפשר לי להשתמש במשאבה כשהולכים לתדלוק. המכונית שלו מלאה בשקיות חטיפים, אבק סיגריות, בקבוקי שתייה ריקים וריחות של פסטיבל גלאסטונברי, ולזלזל בו על זה זה חלק בלתי נפרד מהחוויה והתהליך שלנו יחד.
אנחנו נהנים יחד, שנינו. אנחנו מחייכים, צוחקים, ומבלים את הזמן בצחוק משותף, גם כשזה קר, גם כשזה רטוב, וגם כשזה קריר ומוזנח. וזה תמיד מצחיק אותי, איך אנשים שואלים באופן קבוע: ‘אז יצאתם?’ כאילו יש קצה של משהו מעבר לידידות, שכמעט בלתי נמנע או מובן מאליו.
החבר שלי לא תמיד היה חבר קרוב שלי. הייתי נמנעת ממנו בעבר, כי הייתי קרה, אגו-מרכזית וחסרת עמוד שדרה בגיל שבע עשרה. לא קיימנו מעולם שיח מסודר על להיות חברות, כמו הזמנה כתובה באותיות זהב עם השאלה ‘האם תהיי החברה הטובה שלי?’ – בפועל, ההכרה בהתחברות שלנו התרחשה באיטיות, כאשר אחד מאיתנו התחיל לראות את השני כמשהו חשוב יותר ממה שהבין קודם.
זה קרה ביום חורפי בשנת 2002, כשאני עישנתי סיגריה אחרי סיום שעות הלימוד במכללה. לא היה לי שעון, לא טלפון נייד, וגם לא מעיל, ואפילו לא היה לי מקום אחר בו היה עלי להיות למשך שעתיים. ישבתי על ספסל מתחת לעץ הסמוך למוסד הלימודים, כשהגשם טפטף עליי, והמתנתי שימשיך הזמן לעבור. באותן שעות, שהיו מלוות באובדן של תחושת שייכות, חוויתי בהירות של בדידות קשה ומכאיבה. כל זיכרון מתקופה זו מציג אותי ישובה על ספסל, עם ספר ביד, מעשנת, נפרדת מחיקויים של חברות או קבוצות, רק מחפשת רגע של שקט ושלווה בחיים שלא תמיד סיפקו את הציפיות שלי.
לא אספר לכם מדוע הייתי כל כך בודדה – זה סיפור מורכב ואישי. ביני לבין עצמי, כל מה שחשוב זה שהייתי חסרת אונים, קפואה, ומבודדת. שעות רבות של ישיבה על ספסל, עם חמרים על הגוף, מבולבלת וקרירה, מנסה להתאים את עצמי למול הזרם במרוץ יומיומי שמתנהל סביבי, מנסה להציג מראית עין של שליטה ומקומיות, למרות הפחדים והכאב הפנימי שהייתה לי תחושת חוסר אונים נוראה.
ואז, בלי יותר מידי הכנה, עבר גבר על אופניו ליד שלי, עשה מבט כפול ואחר כך פנה אליי בחריפות:
“היי!”
המשכתי להביט בו במבט מכוון, עם פנים מחוצפות, ועניתי:
“היי.”
“מה אתה עושה כאן בגשם?”
לא פרשתי, לא הסברתי כמה אני בודדה. פשוט הבעתי בפנים שאני לא מעוניינת לדבר, והבעתי רצון שאותו יחלוף ממני. הוא לא הכריח שיחה, אלא ישב לצדי והתחיל לשוחח. סיפוריו הקצרים, על היום הרע שלו ועל העבודה המטרידה שבה הוא עסוק בזמן שאני עישנתי סיגריות על הספסל. בסיום השיחה, התחברתי אליו קצת יותר והצלחתי לחייך.
“למה ישבת איתי?” שאלתי אותו, “אתה לא מכיר אותי טוב – למה היית צריך להגיע אליי?”
הוא רק נענע בכתפיו, והביט בגשם שהחל לשטוף את שנינו, ואמר בפשטות:
“ראיתי שאתה צריך חבר.”
חברי הטוב הוא גבר, ותמיד היה שם בשבילי. גם כאשר היינו אלפי קילומטרים זה מזה, הוא שלח לי הודעות עם שמועות, בדיחות ותמונות. כשגרנו באותו בית, הוא תמיד בא עם קבירת סיידר וסיפור מצחיק שגרם לי לצחוק. כשהזכרתי אותו בדרכי או שיתפתי באירועים מצחיקים שמסרתי לו, אנשים תמיד מגיבים: “נראית מגניבה.” בדרך כלל לא מתקן אותם, כי אני יודעת ששאלות אחרות יגיעו: ‘האם יצאתם?’
הוא היה חברי הטוב באין ספור קשיים, טראומות, בעיות בלב ובמערכות היחסים שלי. הינו מצחיקים, רגישים, תומכים, ומעל לכל – אוהבים. הוא התגרה בי, עודד אותי, והשראה אותי לגדול, לשפר את עצמי. הוא חביב, מצחיק, נדיב, ואפילו כשהייתי חנוקה או עייפה, הוא היה מגיע עם המבורגר ויקטוריה מלאה ומוכנה, ומציע לי קפה עם תגובה של “הפתיע אותי”. הוא יודע לגרום לי לחייך, להרגיש בת 17, ולהציב אותי בפני אתגרים כמו לרקוד באמצע השבוע.
האהבה שאני מרגישה כלפיו אינה קשורה רק לקשר הרגשי, אלא גם לשותפות, לזמנים הקשים, ולרגעים המיוחדים שהיינו חלק מהם – שיחות אוחזות, לילות עם שתייה, וקטטות על פוליטיקה. הזיכרונות האלו, למרות החשיבות שלהם, אינם הסיבה היחידה שאני אוהבת אותו. אהבתנו היא עמוקה יותר, חוץ מכל המיתוסים והסטיגמות שמסתובבים סביב חברויות גבר-אישה, כי זה פשוט מי שאיתי בעשור האחרון.
אז האם היו לנו מגעים? השאלה חוזרת ותמיד עולה, אבל זה לא באמת משנה. הקשר שלנו, השותפות, והחברות שלנו עומדים בפני עצמם, ולעיתים קרובות זה יותר חשוב מהקשר המיני שנחשף כהשערה או כסטיגמה בחברה.
הפוסט הזה נכתב ויוזם מתוך דיון רחב שהתחולל באינטרנט בנוגע לקשר, מגדר ומין. אשמח להעביר מחשבות וחוויות ומחשבות נוספות בנוגע לידידות קרובה בין נשים לגברים, כי זו נושא חשוב לי מאוד, והיא תמיד תהיה חלק בלתי נפרד מחיי, בלי קשר לשאלה אם יצאנו או לא.
