אני שואפת להיות אדם טוב. אני רוצה שמרבית האנשים שיצאו מקשר שמתנהל איתי יחשבו “היא הייתה נחמדה.” בין אם זה מתוך חרדה, מחשבות paranoid, או פשוט מתוך רצון כן להימצא אהובה, אני משקיעה מאמץ כדי שלא יעליבו אותי אנשים טובים. אני משקיעה מחשבה כדי לשדר נועם, אדיבות וכנות, ומנסה להימנע מיצירת רושם שליליים שיכולים לפגוע או לגרום לאי נעימות.
אבל גם בתוכי יש משהו שכנראה שואף לקבל פרקטיקה יותר פרועה: אני כנראה רוצה שבן הזוג שלך ייגע בי.
הבנה זו עלתה בי ממש לאחרונה, כאשר צפיתי בהצגת תיאטרון בשם Bridle. ההצגה, שכתבה והופיעה בה סטפני מרטין, שהייתה גם אורחת בלוג שלי וכתבתי עליה לפני זמן מה, היא מופע בו אישה אחת מספרת על מיניות נשית. אף על פי שאני לא בטוחה שהגדרה כמו ‘מיניות נשית’ באמת תפסה את הקשר לאותו דבר שאני חשה שזה עוסק בו—ההרגשה שלי היא שהמופע עוסק בהאני.
המופע מתמקד בחרטה, בפיתוי, ובתחושת הרצון-ללכת-על-כל הקצה—לרצות לספק כמעט את כל האנשים סביבך, או לפחות להרגיש שרבות מהם רוצה בך. התחושה היא שמדובר באותם רגשות ותחושות שמלוות אותי מאז שהייתי נערה צעירה, בתקופה שהיו לי יחסים עם בחורים צעירים עם impulsive tendencies, שידעו להתאפיין בנוירוזות של שחרור, בעיקר בזכות גירות, חוסר בטחון, או סתם סקרנות.
בימים ההם, הצלחה בלילה הייתה מלווה בגעגועים וברבולציות בין חוסר סנכרון, תסכול, והתרגשות. סצנות שהיו נראות משונות—בחור במבוך, בתוך מחסן ריחני מחשיש זול, מנסה כי תהליך שנראה יותר כשריטה לא שלמה מאשר חווית מין אמיתית.
כיום, המושג של הצלחה חווה שינוי. מאז סיום הלימודים בתקופות ההיא, אני נדרשת להפיק יותר מיחסים שלי: ליצור משפחה, להשיג משכנתא, להניח בסיס לילד, לרהט סלון נוח, לטפח גינה ירוקה מפולשת עשבים, ולתחזק מטבח מבריק ומזמין שאראה בו גאווה לעיני המשפחה והחברים.
האם להיות סקסית זה תמיד טוב, או שיש רגעים שזה עלול להזיק?
הבנתי שלקיחת סיכונים בחיי המין יכולה להיות חיובית רק בהקשרים מסוימים. למשל, לומר “כן” להצעה של גבר, אך בדרך כלל להיזהר מלהציע בעצמי. חלק מהדברים שברור לי שהם מרגשים—כמו הוכחה לנעימות, חן, או סקרנות—הם מקובלים ומעודדים, בעוד שדברים אחרים נחשבים ל”מוגזמים” או “מתרחקים” מסביבתו התקינה. כך, למשל, שאיבה של תשומת הלב תוך כדי משחק של “קשה להשיג” נחשב יותר מושך מאשר הצעה ישירה כמו “רוצה לזיין?”, לפחות בעיני חלק מהחברה.
לפני זמן מה, כינו אותי “אגרסיבית מינית” כי שאלתי אותו—ולא חיכיתי שהחבר יזמין אותי—אם הוא רוצה לקיים יחסי מין. למרות שזו לא הייתה בעיה, ולא הפסקתי עם זה שנינו נהנינו מהמשגל, הרגשתי שזה נורא פוגע בי מלהגיב באופן הזה. זה עניין של חינוך, של שיטות התנהגות, של קודים חברתיים שדורשים ממני להסתיר את ההתרגשות שלי, להציג את עצמי כ”נעימה” ולא יותר.
למדתי שהרצון המיני צריך להיאבק ולהסתיר מאחורי מסך של חנופה ושנינות, כאמצעי להשגת מטרה, ולא ככלי לעצמי. גם אם אני מנסה לשחרר את עצמי מהבייביסיטר הזה של תחושות מסוימות, חלק מההודעות הפנימיות עדיין נשארות חלק בלתי נפרד מחיי—הן מושפעות מסטריאוטיפים, קודים, ומתבניות שמהן אני מנסה להשתחרר בדרכי.
רעיונות מזיקים, מסקנות מאכזבות, ותחושת חרטה שיש בי תמיד—שכל עוד אני מגיבה באופן מחמש או מחקה, אני מתנהגת כנגד הערכים של ההגינות והכבוד העצמי. אסור לי ורק לגיטימי שארצה שבן הזוג שלך ייגע בי, כיוון שזה נשמע כסוג של טרף חסר תודעה, שנובע מקונספציה שגויה של מיניות ככוחה הפוגע, או כתעוזה שמביאה לחירות אישית. אבל, במציאות, התשוקה הזו היא חלק ממני מאז שהתחלתי לחשוב על סקס—ולכן היא גם תמיד נמצאת שם, גם אם לעיתים אני מנסה לדכא אותה או להתעלם ממנה.
היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, משקף את הרצונות, הפנטזיות, והחסכים שלי. המחשבות הללו עוברות בראשי תדיר—לפעמים אני מרגישה שמאזינה להן, לפעמים דוחה אותן, ולפעמים פשוט נאבקת על ההבנה של מה הן אומרות עלי כבן אדם.
השראה למחשבות האלה הגיעה מההצגה Bridle. בה ראיתי אישה שמספרת בפה מלא על חוויות, רצונות, ופנטזיות מיניות. לא על מראה של סקס, לא על התחכמות או תרגילים שמטרתם לעורר את הקהל—אלא סתם לדבר על סקס באופי מאוד ישיר, כן ואמיתי.
קיימת פיתוי להסוות את שיחות המין בסגנון שמיועד לגירוי או להרתיע, אך אני סבורה שהתפיסה הזאת מקבעה את המיניות כמבוך של טוב ורע. בפועל, סקס הוא גם וגם—הוא אושר מחד, טעות מאידך. הוא מגוון, טרנסצנדנטי לעיתים, והתרחשות יומיומית של תחושת הנאה, שעמום, חוסר משהו, שיכרון, שמחה, ואפילו שגרה. אין בו בהכרח מטרה חברתית או מוסרית, אך החברה מנסה לחקות אותו כמשהו שמיטות על תבניות של טוב ורע, ולא משאירה מקום להבחנה טקסונומית אמיתית של החוויות.
אז מיהי אני בעצם במובן המיני? ומה באמת אני מחפשת? האם אני במסתורית אהבה לסוכן שלך, מקווה שיגרום לי לחפש דירה עם תקרות גבוהות ואריות מקורי, כדי שאוכל לבשל איתו ארוחות מרתקות על כיריים אינדוקציה? או שפשוט אני אשה סקרנית עם קצת שובע מלעשות את המין כמבצע, שמהווה טיילוריט למחפשי ריגושים מאידך? האם פשוט אני אוהבת לאהוב את מראה אצבעותיו הדקים והעור הכחול שלו ולחשוב “הגבר הזה בטוח יטעין אותי?’
ביקורת על ההצגה Bridle
ההצגה העריצה אותי עד כדי כך שהתשוקה שלי לכתוב ביקורת על זה, דבר שעד עכשיו לא עשיתי מעולם, השתלטה עלי. ההצגה כבר הסתיימה, אבל אני מקווה שתעבור עוד ועוד קטעים, ואולי תגיע ליותר קהלים. עם זאת, אני יודעת שכתיבת ביקורת כזו תחשוף אותי לביקורת של אחרים—אם תלכו ותרגישו שזה לא בשבילכם, זו זכותכם.
כשאני אומרת שההצגה “מרגישה כמו אני”, אני מתכוונת לכך שבאופן אינטואיטיבי היא מייצגת חלק ממני. אינני מרגישה שם את כל המורכבות או את ההבדלים שלי—האם זאת אישה שמנהלת חיים אמידים יותר, או שיש לה סגנון שונה? אני מעדיפה לא להיכנס לזה יותר מדי כדי לשמור על המתח ועל העניין, ואולי גם כדי לא לספיילר את התוכן.
בכל זאת, אני רוצה לראות יותר כאלה—יצירות שמציגות נשים שמחות עם המין שלהן, שאינן משתמשות במין ככלי מניפולציה או כהתחמקות מבעיות אחרות. בחרתי לצפות כאן באישה שמספרת את סיפוריה באופן ישיר, ללא תכסיסים, במה שמחזיר את המיניות אל היסודות—חוויות, פנטזיות, תסכולים ושמחות, הכל באומץ ובכנות.
אם אני צריכה לתת ציונים, אני נותנת חמישה כוכבים—כאלה שהייתי מציירת בפתק ההערות שלי בזמן הרצאות באוניברסיטה, כשהייתי תוהה איך זה יהיה להציץ בהוראה בולע את התודעה שלו בזמן שהוא שופך.
חמש בנות על המיטה, והכרתי שבחלק מהן לא דווקא היו אנשים שהייתי רוצה להיות איתם בקשר אמיתי. חמש סופגניות ממולאות קרם, שאהיה נלהבת לאכול מול חבר שלך, תוך תקווה שאולי הוא ייגע בי.
